ראשית אספר שבחרתי בטחינה של אל ארז אותה אני אוהבת.

היא טחינה טובה, טעימה, מיוצרת במפעל חדיש ובצורה נקייה.

עכשיו לעניין,

הגעתם לסופר ופגשתם בשני המוצרים הבאים, אני מספרת לכם שיש כאן שתי סוגיות שדורשות העמקה.

נסו למצוא אותן בעצמכן טרם תמשיכו לקרוא…

עכשיו ביחד.

סוגיה ראשונה: הצהרת רכיבי הטחינה על האריזה בקופסא – שומשום בלבד. עכשיו נביט בטבלת הערכים התזונתיים. סעיף נתרן 180 מ״ג.

צרכנים מודעים שכמותנו מיד מבינים שיש בעיה.

איך יתכן שבמוצר שכולו עשוי שומשום יתכנו 180 מ״ג נתרן?

האם בשומשום יש כל כך הרבה נתרן באופן טבעי?

לא ולא, יש כאן מלח מוסף למוצר עליו פשוט לא סיפרו לנו.

זה לא רע ולא נורא, פשוט חשוב שנדע (אגב, בשומשום באופן טבעי יש כ11 מ״ג נתרן בערך אז זה מה שתראו על טחינה טבעית באמת ויש כאלו לא מעט).

סוגיה שניה, על האריזה המגניבה פרו 25 מצויין באותיות קידוש לבנה 25 גרם חלבון מן הצומח.

איזה מדהים נכון?

באופן מפתיע למדי זו בדיוק כמות החלבון שיש בטחינה ממילא.

אז זה נחמד מאוד לציין את זה בענק כל עוד אתם לא משלמים על זה יותר.

בקיצור תלמידים, מה למדנו היום?

שכשמשקיעים רגע בקריאת טבלת הערכים אפשר ללמוד הרבה.

שלא תמיד הצהרת היצרן מעידה על רכיבים האמיתיים.

שכשכותבים דברים בגדול זה בדרך כלל אומר שיעלו את המחיר אבל לא בהכרח אומר שמשהו שונה.

שאני אוהבת טחינה.

נתראה בשיעור הבא ועד אז תמשיכו להיות צרכנים מודעים.

ערב מצוין.

*רואה הרבה שאלות לגבי חוקיות המהלך. טיפה מורכב. נתרן הוא נתרן כלורי, מורכב מ60% כלור ו40% נתרן. החובה לסמן את המלח כרכיב קיימת רק אם הוא לפחות 0.5 מהרכב המוצר, כל עוד הוא פחות מזה אין חובה וכך נמנעים מלציין את ההמצאות שלו. בטחינה החובה לציין היא ב197 מ״ג. כשהם מוסיפים 180 מ״ג הם לא מגיעים לרף שמחייב אותם לציין זאת.

מה שנקרא כשר אבל מלוח.