ב1890 כשדוקטור קלוג הבטיח לאנשים ארוחת בוקר מזינה יותר והמציא עבורם (בטעות) את הקורנפלקס, הוא קיים. ביחס לארוחת הבוקר האמריקאית הממוצעת בשנת 1890 (בייקון מטוגן, תפ"א מוקרם ועוד מטוגנים) הקורנפלקס אכן היו חידוש מרענן.

העניין הוא שאנחנו כבר מזמן לא ב1890, ארוחות הבוקר שלנו בישראל לא נראות ככה ואין סיבה בעולם שנשלב בהם דגני בוקר עתירי סוכר.

ראשית הבהרה, אין לי שום בעיה עם מותגי הקורנפלקס למיניהם. הבעיה העיקרית היא במיתוג של המוצר.

בשנות השלושים של המאה מיתגה עצמה חברת קוקה קולה כמוצר בריא המשווק ע"י אחיות ומומלץ לתינוקות (צירפתי שתי פרסומות נהדרות) – היום די ברור שאין סיכוי שמישהו יצרוך קולה ויחשוב בריאות.

קורנפלקס בסיסי, מורכב בעיקר מתירס (כ90 אחוז). תירס הוא פחמימה פשוטה. המשמעות היא שבגוף הוא מתפרק לסוכרים. מעבר לזה מוסיפים עוד סוכר (כ10 אחוז). לכל אלו מוסיפים ויטמינים מסוימים – אלו כמעט ולא נספגים בגוף כלל בשל אופן ספיגתם בגוף (שווה הרחבה בנפרד). אז בגדול קיבלנו סוכר בתוספת סוכר (אמנם התגובה המטבולית של הגוף לסוכר מפחמימה שונה מהתגובה לסוכר פשוט אבל עדיין, זו לא בריאות).

עד כאן – שום בעיה, אחלה חטיף. אני מחזיקה בבית קורנפלקס על בסיס קבוע.

העניין הוא – כרגיל – #צרכנותמודעת – חשוב שיהיה ברור לנו שמדובר בחטיף ולא בארוחת בוקר.

אם אנחנו נותנים לילדים לפני בית הספר קורנפלקס נשאל את עצמנו: האם נסכים לתת להם במבה במקום? (בבמבה אין סוכר אך יש ערכי שומן גבוהים, בקורנפלקס יש סוכר וערכי שומן נמוכים) או אולי ביסקוויט עם נוטלה?

רוצים ארוחת בוקר של אלופים? אין בעיה, סלט ירקות, ביצה קשה ופרוסה עם גבינה (לא, אני ממש לא שם). רוצים חטיף? קחו קורנפלקס (ואגב כמו שהוא נדבק לרצפה הוא נדבק גם לשיניים…).